הסרט נפתח בקלוז אפ של אברמוביץ' מביטה מעלה, אוחזת בצל גדול בידה. ציפורניה משוחות צבע אדום עז, כמו גם שפתיה. היא מקרבת את הבצל אל פיה באיטיות, נוגסת ממנו חתיכה גדולה ומתחילה ללעוס. ברקע נשמע קולה שחוזר שוב ושוב על השורות הבאות, בזמן שהיא ממשיכה לזלול את הבצל:
עייפתי מלהחליף מטוסים לעיתים כה קרובות, מלהמתין בחדרי המתנה, בתחנות אוטובוס, בתחנות רכבת, בשדות תעופה.
עייפתי מלעמוד בביקורת דרכונים נצחית.
מקניות מהירות בקניונים.
עייפתי מעוד ועוד החלטות קריירה, אינספור אירועי פתיחה במוזיאונים ובגלריות, מלעמוד עם כוס מים לא מוגזים ולהעמיד פנים שאני מתעניינת בשיחה.
עייפתי מהתקפי המיגרנה שלי, מחדרי מלון בודדים, מסדיני מיטה מלוכלכים, משירות חדרים, משיחות טלפון בינלאומיות, מסרטי טלוויזיה גרועים.
עייפתי מלהתאהב בגבר הלא נכון; עייפתי מלהתבייש באפי הגדול מדי, בישבני הגדול מדי, מלהתבייש במלחמה ביוגוסלביה.
אני רוצה לנסוע מכאן, למקום רחוק, כזה שבו אף אחד לא יוכל לתפוס אותי בטלפון או בפקס.
אני רוצה להזדקן, להזדקן עד כדי כך ששום דבר כבר לא משנה.
אני רוצה להבין ולראות בבהירות מה עומד מאחורי כל זה.
אני רוצה לא לרצות יותר.
בזמן שהיא מתלוננת, ההשפעות של אכילת הבצל החי ניכרות באברמוביץ'. עיניה דומעות, ריר נוזל מפיה והאודם שלה נמרח, חתיכות בצל קטנות נדבקות לפניה. היא מאטה את לעיסתה אבל לא מפסיקה לקחת נגיסות ענקיות מהבצל, בעוד קולה ממשיך להישמע ברקע. במובנים מסוימים, יש קווי דמיון בין "הבצל" למיצגים מוקדמים שלה, כמו "אמנות חייבת להיות יפה, אמנים חייבים להיות יפים" שבו אברמוביץ' מברישה את שיערה ואת פניה באלימות כשהיא מדקלמת את כותרת העבודה. אם המיצגים המוקדמים עוסקים בגבולות המנטליים והפיזיים של כאב, "הבצל" חוזרת לעיסוק של מרינה בחוסר ההפרדה בין גוף לנפש דרך ערעור גבולות הסיבולת הפיזית. הווידאו הוא גם חלק מ"גלריית דיוקנאות וידאו" –מיצב ווידאו בן 16 ערוצים (אברמוביץ' 1975–2022).