ואקיף וילא אנא בטוח'אק… עצור או שאני יורה בך… במסע החיפוש אחרי ערבית לחיילים, או לפי המונח הרווח מזה שנים, ערבית "מחסומית", מצאתי שהמשפט הזה מרכזי לסוגיה מורכבת זו.
ההדרה של השפה הערבית מן המרחב הציבורי היא כמעט מוחלטת. האומנם? היא נדחקת אל חדרי הלימוד של מוסדות המדינה האחראים על ביטחונה. הפרפורמנס הנוכחי יתמקד בדחיקת השפה הערבית אל מוסדות הביטחון. הוא מתקיים בבניין בית הספר לאמנויות, מקום שבו מתנהלות יצירה ותרבות כאפשרות של חיים אחרים, חיים שמאפשרים אינטראקציות אנושיות מעבר לקוטביות המאולצת. מתוך הניגוד עולות שאלות נוקבות על הדואליות של אזרח חייל: האם שליטה בשפה היא בת־קיימא? האם תוביל לשליטה באנושי שבנו? איזה בחירות עושה אזרח מול מצב הזוי זה? איך נרצה להגדיר את עצמנו? מה נרצה להוריש למי שבא אחרינו? לאן רוצים להמשיך?
משתתפת: זהר ברקאי