ההצבה חושפת טפח מתהליכי עבודה משותפים של שתי האמניות. המיצב מצביע על הגוף כשדה פעולה שנתון לפעולתם של מגנוני עיצוב, ייצוג וייצור. במרכז העבודה נמצאים יחסי גוף־אובייקט, כאשר האובייקט תמיד נוצר ביחס לתנוחת הגוף המונח או המתוח עליו. במפגשים הללו עם האובייקטים שהן מייצרות, נעשו מספר ניסויים מתועדים שבודקים את היחסים בין שלושה קטבים: מצב הנפש/הרוח, מצב הגוף־שרירים/עצמות והאובייקטים. מעמדם של האובייקטים הוא גבולי, בין מכשירים סמי־רפואיים לאובייקטים פיסולים. מנגד עומד הגוף שבמובנים רבים הוא בעצמו מעין גבול משתנה, שמוגדר על ידי התרבות ונתון לפיקוחה המתמיד.
