תחרות סטודנטים

במיצב הווידאו מופיעה יד גברית הממוללת מחרוזת תפילה מוסלמית שחורה/לבנה – תסביח – ובה 99 חרוזים. מכיוון שמישוש החרוזים מתבצע מוכנית, המחרוזת מאפשרת למשתמש לעקוב אחר מספר התפילות שנאמרו מבלי לגזול ממנו יותר מדי מאמץ וקשב. מחרוזות תפילה נמצאות בשימוש בתרבויות שונות לציון חזרה על פזמונים, מדיטציה או מעבר הזמן.

טכנולוגיה והדמיה דיגיטלית מאפשרות לנו למקסם חוויות אלטרנטיביות כדי לספק חסך מסוים במציאות. המצב המדומה הוא חלק ממבחר חלופות מלאכותיות, כמו תאורת שמש מלאכותית לטיפול באמצעות אור, צלילי טבע שנוצרו במכונה להרגעת הגוף והנפש, ASMR ודימויים קוסמיים וטבעיים שמזכירים שומר מסך במחשב. נפש האדם נתקלת במתיחות הפגיעה והרגישה של מציאות המוקפת באשליות טכנולוגיות.

מפקד הוא סרט אמנותי שחוקר שליטה ואקולוגיה פואטית. על רקע מרחב־זמן שממזג עבר היסטורי עם עתיד ספקולטיבי, קולונל פייק פוגש בישויות היברידיות בשטח הפקר סלעי ובוחן את התרבות הביולוגית שלהם. שבוי בתמימותו המשתקת, פייק הופך למשתתף בעל כורחו בטקס פרוורטי. קרדיטים סרט – איתן אברהימוף ארט דירקטור – פלורנט ונט משתתפים – פלורנט ונט וקולין ברניקל הקלטת סאונד – לור מונרוזייה פסקול מקורי – מקס ליפקס

העבודות שלי על פי רוב עוסקות בטקסים, בחומר כפעולה ובזהות. כך למשל, העיסוק במעמדי כאישה שלקחה חלק בטקסים דתיים בחתונתי, מוביל להתבוננות פנימית אישית לצד התמודדות עם המורכבות החברתית שמגולמת בסביבה החיצונית ועם המחשבות הנטמעות בנו מילדות ונשארות עימנו גם בבגרות. במוקד הווידאו נמצא טקס שבו אני משתמשת במלח כחומר מטהר. אימי משפשפת את גופי במלח למטרת טיהור, ‏אבל הפעולה מותירה בגופי סימני שריפה.‏  

על פי קרל יונג, תהליך האינדיבידואציה מורכב משני חלקים: ראשית מופיעה אצל האדם בצעירותו ההבחנה בין הדברים שהם הוא, לבין אלה שאינם. בשלב מאוחר יותר מגיע הרצון לאינטגרציה – איחוד הניגודים הפנימיים באישיות. העבודה עוסקת בניסיון להשיל את העור האישי, הפרטי, ולהצטרף לתנועה הכללית המתרחשת, לאופן שבו הטבע צומח ומתכלה. לצד אלה, מציעה העבודה נקודת מבט חלופית לזו המערבית, שמציבה את האדם במרכז. כמה סבל היינו חוסכים, אילו היינו מרפים את ידינו מהאגו המבודד ומסכימים להכיר במגבלותיו.  

בחברה המערבית, ההתבגרות והזקנה מעוררות חרדה גדולה וניכור. הפחד מהמוות לא מאפשר לנו ‏לראות אותו כחלק מהחיים. בקהילות עתיקות או נאו־פגאניות, כל מעבר בחיי אישה, מצוין בטקס: טקס ‏לידה, טקס לנערה המקבלת מחזור ולבסוף טקס לאישה שהפסיקה לקבל את המחזור – האישה ‏הופכת למורה, והטקס מסמן את המעבר לזמן של חוכמה וחזיונות. ‏ בעבודתה החליטה שקלובסקי ליצור ולתעד טקס מעבר שכזה. את הטקס היא יצרה עבור סבתה ‏וחברותיה, כחלק מתהליך משותף של שיחות ומפגשים ובהשראת טקסי נשים בתרבויות שונות בארץ ‏ובעולם. בטקס זה, הנשים משילות מעצמן את זהותן הישנה, מוותרות על הצורך לפעול בעולם כדי ‏להשאיר עקבות, ומתמסרות לציר כוחן ורוחן. הן עוטות על עצמן את זהות "האישה־ציפור" ופורשות כנפיים ‏להתבוננות בחיים מתוך פרספקטיבה רחבה.‏

הדמויות הראשיות בעבודה הן אבנים, הממלמלות מנטרה שחוזרת שוב ושוב ומנסה ‏לתווך סוד נסתר. אנימציית הסטופ מושן מהלכת קסם ומדובבת את האבנים שאוצרות בתוכן זיכרונות ‏נסתרים של עיר. העבודה מתמקדת בחוויה הטקסית של המפגש עם האבנים, ״העיניים של ‏האורקל״, שחושפות פיסות נעלמות בזיכרון הקולקטיבי. מפות ישנות צצות מתחת לאבנים ונבלעות ‏שוב לתוך גריד חדש.‏ העבודה נוצרה כחלק מסדרת עבודות אנימציה קצרות שחוקרות את עברה של תל אביב.  

ניצב קפוא על מקומו, נושם, להבה, שעווה, פה, אור, נר – זעקה אילמת. כסמל וגם כפעולה המסורתית של הדלקת נר כדי לחולל שינוי, להנציח או לקבץ אנשים. החלטתי להתמקד בהצבת הנר על הגבול שבין החוץ לפנים הגוף, ולסמן את הפער בין הצל לאור, פנים וחוץ. לדברים שאנו מבקשים לומר ולכוח המילים.

היצירה ‏A Dream in Tokyo ‏שואבת השראה מטיול שערכנו ביפן. העוצמה והטירוף של טוקיו ‏הקסימו והפחידו אותנו. גדלנו בירושלים ולא הכרנו עוצמה עירונית שכזו. ‏היצירה מבקשת לעסוק ביחסים שבין האדם לעיר דרך ממד התודעה הפרטית שלו.‏ מערכת היחסים בין דימויי העיר המתעוררת, הטופוגרפיה שלה והדומם שהופך לחי. כל ‏אלה משתקפים דרך תודעת האדם, שכמו פורצת ממנו. ‏דומה שגם מבנה היצירה מבקש לתאר מצב על־זמני החוצה יום ולילה כדי לשקף מצב או זרם ‏תודעתי כללי יותר. ‏כמהלכים בין העולמות – בין העיר המוכרת לזאת שנעה על רצף תודעתי אחר – אנו יוצאים למסע עם ‏האדם שמחפש לפרוץ את גבולותיו החוצה.‏

מעל 40 שנות פעילות, אלפי יציקות ו־500 מ"ר של רצפת ייצור. המפעל הוא דיוקן ‏מסתורי של בית יציקה ותיק ועייף, המתמחה ביציקות ברונזה אומנותיות ועובד בשיטת השעווה האבודה. ‏ במעין טריטוריה עצמאית, חבויה ומנותקת, מתגלה שגרת חייהם של דמויות ‏פיסוליות אשר נשכחו להן מאחור. ‎אלה מתפקדות לעתים גם כמראה לעובדי המפעל עצמם. ‎עם שימוש במגוון סגנונות הצילום התיעודי ועריכה אקספרימנטלית, הסרט ‏מאתגר‎ ‎את השפה הקולנועית‎ ‎של‎ ‎הז׳אנר‎ ‎ובכך מעביר את התחושה במקום במשך היום ובמהלך הלילה.