בחברה המערבית, ההתבגרות והזקנה מעוררות חרדה גדולה וניכור. הפחד מהמוות לא מאפשר לנו לראות אותו כחלק מהחיים. בקהילות עתיקות או נאו־פגאניות, כל מעבר בחיי אישה, מצוין בטקס: טקס לידה, טקס לנערה המקבלת מחזור ולבסוף טקס לאישה שהפסיקה לקבל את המחזור – האישה הופכת למורה, והטקס מסמן את המעבר לזמן של חוכמה וחזיונות.
בעבודתה החליטה שקלובסקי ליצור ולתעד טקס מעבר שכזה. את הטקס היא יצרה עבור סבתה וחברותיה, כחלק מתהליך משותף של שיחות ומפגשים ובהשראת טקסי נשים בתרבויות שונות בארץ ובעולם. בטקס זה, הנשים משילות מעצמן את זהותן הישנה, מוותרות על הצורך לפעול בעולם כדי להשאיר עקבות, ומתמסרות לציר כוחן ורוחן. הן עוטות על עצמן את זהות "האישה־ציפור" ופורשות כנפיים להתבוננות בחיים מתוך פרספקטיבה רחבה.